<h1>כתוב שם לראב"ד על כתובות</h1>
<h2>דף יד:</h2>
במאור דף ה. ד"ה ומה שפסק. לרי"ף סי' קעט. כתוב שם: ומה שפסק הרב אלפסי ז"ל כרבי יוסי דבעינן תרי רובי בתנוקת שירדה למלאות המים מן העין וכו', נראה שאין לסמוך עליו, חדא כו'. אמר אברהם: אין תשובה לרי"ף ז"ל בכל מה שכתב בעל החיבור הזה, שהרי טעמו של ר"ג משום בריא הוא, כדאיתא בשמעתא [דף יד.], אלים ליה בריא וכו'. ומה שפירש הרב צרפתי ז"ל דרבי יוסי כרבי יהושע ס"ל ליתא שהרי בגמרא סתם קאמר, כיון דסתם קאמר מאן דמוקים לה כדברי הכל שפיר קאמר, אבל למאן דמוקים לה כיחידאה ליכא אינש דצאית ליה משום דמעשה רב. וכולהו אמוראי דהכא מודו דבעינן תרי רובי היכא דליכא בריא. ומאן דתלי נפשיה ברב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה לא ראה פירושנו בסוגיית הלכה, דהכי איתמר [דף טו.] אמר רבי חייא בר רב אשי אמר רב הלכה כרבי יוסי, כלומר דאזיל בתר רובא [ורב חנן בר רבא אמר הוראת שעה היתה, כלומר אף כשהתירוה בחד רובא], ומתיב רבי ירמיה לרבי חייא בר אשי דאמר [ד]הלכה כרבי יוסי [דבחד רובא שרינן לה] והתנן [מכשירין פ"ב מ"ז] מצא בה תינוק מושלך וכו' ואמר רב לא שנו אלא להחיותו וכו', אלמא ליוחסין בעינן תרי רובי. ושני ליה אישתמיטתיה לרבי ירמיה הא דאמר רב יהודה אמר רב בקרונה וכו'. ותרי רובי הוו ומשום הכי אמר רב הלכה כרבי יוסי, ואקשינן אם כן רב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה לימא דאפילו תרי רובי לא שרינן לה, ושני ליה דאיהו לא מתני להא דאמר רב יהודה בקרונה של צפורי היה מעשה אלא שלא בשעת קרונות היה והוראת שעה היתה, ולעולם תרי רובי בעינן, ומיהו דוקא היכא דלא אמרה בריא לי כמעשה דתינוקת ובתינוק מושלך, ולא קשיא מידי הילכתא אהילכתא, וכן השוו כל האמוראים והגאונים אחריהם.
<h2>דף יט.</h2>
במאור דף ו. ד"ה לעולם. לרי"ף סי' קפה. כתוב שם: לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. ואם תאמר ניהמניה במגו דאי בעי מחיל ליה דהא אפילו מוכר יכול לחזור בו ולמחול אי נמי במגו דאי בעי קלייה, יש לומר שאני הכא דאיכא למימר אערומי קא מערים ולמחר מפיק ליה לשטרא בבי דינא אחרינא וגבי ליה. אמר אברהם: זה הטעם אינו מספיק, שאם אמר פרוע אינו נאמן, ולא חיישינן לאיערומי אלא משום דעולה הוא ואעולה לא חתימי סהדי ונ"ל דאפילו תרוייהו אמרי שטר אמנה הוא במקום שחב לאחריני לא מהימני, דלא מרעינן סהדי אפומייהו, ומשום קנוניא הוא דאמרי הכי.
<h2>דף יט:</h2>
במאור דף ו: ד"ה תנאי. לרי"ף סי' קפח. כתוב שם: ותנאי היו דברינו נאמנין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. כך קבלנו מרבותינו ז"ל וכו', עד והרב ר' נסים מפרש לפי שאין צריך לומר כתובו וכמאן דכתוב דמי ואתא שטרא ומרע [שטרא], והענין על המודעה עצמה. אמר אברהם: אנו כדברי הרב צרפתי ז"ל מפרשינן לה, דהכי מיחוור טפי, מדאמרינן זה ניתן ליכתב וזה לא ניתן ליכתב על השטר מכר קאמר, כלומר דלאו עולה הוא כשטר אמנה. ועוד דאי אמודעא עצמה כי ניתן ליכתב מאי הוי, ולמה לא כתבוהו. ואם תאמר כיון שיכול לכתוב כמי שכתבוהו דמי, אינו כן, דבשטרי אקנייתא הוא דאמרינן הכי, דמשעת קנייה הוו ככתובין, אבל שאר מילי אע"ג דניתנו ליכתב, לא. ועוד דרב נחמן לא איירי בהא מילתא דמשום דלא אתי על פה ומרע שטרא הוא, ומדוכתא אחרינא נפקא לן הכי כדאיתא פרק חזקת הבתים [ב"ב דף מח:] וממימריה דרב הונא הוא דנפקא לן, ומאי דקאמר הדין דתנאי היו דברינו נאמנין כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, לאו מילתא היא, דהא דקאמר רב נחמן במודעא אין נאמנים, כשכתב ידן יוצא ממקום אחר הוא דקאמר, דאי כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר הוא אפילו הכי אמאי אין נאמנין הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דלאו רשעים נינהו. ועוד דרב נחמן הא קא מודה היכא דכתבו לה למודעא דאתי שטרא ומרע לשטר מכר, ואי אין כתב ידם יוצא ממקום אחר כי כתבו ליה למודעא מאי הוי, הויא לה כעל פה, שהרי צריכין הם להעיד על כתב ידן שבמודעא ושבשטר מכר, אלא ודאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ובכי האי גונא פשט ליה בתנאי שהן נאמנין. ותו לא מידי. והכי איתא בספר מקח וממכר [שער לא].
<h2>דף כא:</h2>
במאור דף ח. ד"ה אמר רב הונא. לרי"ף סי' קצו. כתוב שם: אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וכו' וחותם. פי' מעידין בפניו של אותו שאינו מכיר עדים אחרים וחותם, אבל חבריו ב"ד אין מעידין בפניו וכו'. אמר אברהם: זו שגגה גדולה. כי על הדיינין אמרו שמעידין בפניו וחותם, שהרי למדנו ממנו שני דברים, עד נעשה דיין, ודיינין המכירין אין צריכין להעיד בפניהם, ואם מעידים בפניו על אחרים קאמר תינח דיינין המכירין אין צריכין להעיד בפניהם איכא למשמע מינה שהרי לפניו הוא דמעידין אבל לפני המכירין אין מעידין. אבל עד נעשה דיין (תו) מאי נינהו, דהנהו מכירין אין צריכין להעיד בפניהן ומקיימין את השטר בידיעת עצמן, היינו הך, אלא על כרחך הכי קאמר שאע"פ שהעידו נעשו דיינין. דאי מרישא נהי שאם הם מכירין חתימת העדים אין צריכין להעיד לפניהם ומקיימין את השטר מידיעת עצמן אבל אם העידו שנעשו עדים גמורים אם יכולין להיות דיינין לא שמענו. אבל שמענו אותה מכאן שהרי מעידין לפניו וחותם והם חותמין עמו שמע מינה. כתוב שם: ודיינין המכירין חתימת ידי עדים אין צריכין וכו', עד ולמאן דדייק עלה איכא לאוקמה כשראוהו בלילה וכדאמרינן לקמן כו'. אמר אברהם: עד שהוא תמה על דברי אדוני הרב ז"ל, יתמה על עצמו וכי ב"ד או עדים המקיימין את החתימה צריכין שיראו אותם כשהם חותמין, והלא לא אמרו אלא המכירין חתימות ידי עדים ולא אמרו שראו חתימת העדים, וכיון שאינן צריכין לראות בשעת חתימה אין בכאן שום ענין לשראוהו בלילה או כשהן קטנים. ולא שאני מודה לדברי אדוני מורי הרב ז"ל, דהא אפילו בעדות החדש ובעדות נפשות שהן דאורייתא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראייה אם לא ראוהו בלילה [ר"ה דף כה: ב"ק דף צ:] וכל שכן בקיום שטרות דרבנן, אבל איפשר שהיא הנותנת, דכיון דקיום שטרות בהיכירא בעלמא הוא ולא בראיית שעת החתימה, ולא מיקיימה בה או ראה [ויקרא ה] בעינן לקיומי אם לא יגיד [שם], אבל בעדות אחרות כיון דאיכא ראיה וידיעה ברורה לא בעינן הגדה קמייהו אבל ראייה גדולה מהגדה, והוא כשראוהו ביום כדאמרינן בשלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום [בבא בתרא דף קיג:] רצו כותבין רצו עושין דין, מיהו לענין קיום שטרות לא קמה לה מילתא אי בעינן הגדה קמייהו או לא אבל בא ונסמוך על דברי גאון ז"ל שאמר דהא רב אשי דחיתא ולא דחינן מימרא בגמרא בדילמא.
במאור דף ז: ד"ה יתיב. לרי"ף סי' קצו. כתוב שם: יתיב רבי אבא וקאמר להא שמעתא דעד נעשה דיין. פירוש, בלא הגדה כלל שיעידו בפניו, ואההיא סמיך וכו'. אמר אברהם: זה אי איפשר כי מעדים שהעידו ונעשו דיינין הוא מקשה, וזו היא הקושיא — שהוא כעדות החדש כיון שראוהו בלילה נדחו מלהיות דיינין, וכאן בקיום שטרות אפילו העידו נעשו דיינין, ומה שכתב בתוך דבריו קשיא ואם תאמר משום דלא מקיימא הגדה כלל ותירץ לעצמו מה שתירץ. ואינו כלום כי דבר ברור היה אצלם לא תהא שמיעה גדולה מראיה, ועל אותה משנה [ר"ה דף כה:] הקשו זה, לפיכך העמידוה בשראוהו בלילה, ולא מפני שצריך הגדה היכא דראוהו ביום, ועל כל זה הקשו כאן שאעפ"י שראוהו בלילה למה נדחו מלהיות דיינין ליתבוה מיהא בדוכתייהו וליקדשוה, שהרי בקיום שטרות אפילו משנעשו עדים ממש נעשו דיינין, ומסקנא דקיום שטרות כיון דרבנן הוא אפילו עדים גמורין נעשין דיינין. וכן הקשו במסכת גיטין [דף ה:] בענין בפני כמה נותנו לה: והא קיימא לן בדרבנן עד גמור נעשה דיין, ומהכא קיימא לן, שאין לנו ממקום אחר אלא מזה.
במאור שם. ועוד כתוב שם: ואע"ג דקיימא לן קיום שטרות דרבנן ועד נעשה דיין בלא הגדה כלל, וכל שכן בהגדת אחרים, אבל בהגדת עצמו אין לנו, ונראין הדברים שהוא פסול לדון מאחר שהגיד שהוא כנוגע בדינו והנוגע בדינו פסול כנוגע בעדותו. אמר אברהם: כבר ביררנו כי זה אינו כלום, והרב ז"ל שכתב בהלכותיו משחתמו אין מעידין לפניו משום דנוגעין בעדותן הן לא היה צריך לזה הטעם, אבל משום (דתו) [ד]לא חזו לאצטרופי בהדייהו וכי חתמו אינהו דלאו במותב תלתא הוו איפשר דלא פריש האי טעמא אלא משכתבו, דאמרינן [דף כא:] דלא נכתבו דייני אשרתא עד דמחוו סהדי על חתימות ידייהו, וקאמר דאי כתבו ועדיין לא חתמו אין מעידין לפניו, והתם ודאי קא חזי לאיצטרופי אלא משום דנוגעין בעדותן הם כי היכי דלא תיבטל כתיבה דידהו ולא ליחשבו לבית דין טועין, דהא מיפגמא שטרא דמלוה על ידייהו כמחקה דאשרתא. ואע"ג דמילתא דרב פפא [כתובות דף פה.] בטלה מדרב נחמן דלא חיישינן למיחזי כשיקרא, איפשר דהא מילתא לא בטלה, דמשכתבו אין מעידין לפניו משום דנוגעין בעדותן הן שאם אין מי שיעיד לפניו הרי כתיבתם בטלה וגנאי הוא להם. וזה עיקר.
<h2>דף כב.</h2>
במאור דף ט. ד"ה אמר רב הונא. לרי"ף סי' קצט. כתוב שם: אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער וכו', ערער דמאי, אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו. פירוש, אפילו כשחתמו אמאי אין מעידין עליו, הא ליכא למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקים גברא אחזקה דכשרות. אמר אברהם: ואם אינו מוחזק מאי איכא למימר. אלא אין לנו אלא כמו שכתב הרב ז"ל בהלכותיו והוא האמת.
<h2>דף לה:</h2>
במאור דף יג: ד"ה אמר ליה. כתוב שם: אמר ליה רב מתנה לאביי, לריש לקיש דאמר בפירוש רבתה תורה וכו', מאן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא בן הקנה וכו', עד וכי היכא דבמיתת בית דין לא שנא מזיד ולא שנא שוגג פטור מן התשלומין [הכי נמי ס"ל לרבי נחוניא דבכרת פטור מן התשלומין] בין במזיד בין בשוגג וכו'. אמר אברהם: כמה טורח טרח בעל המאור הזה להעמיד סברתו בדברי רבי נחוניא בן הקנה שעשה כרת שלו כמיתת בית דין לבין בשוגג בין למזיד דפטור מן התשלומין כמו שאמרו חכמים בחייבי מיתות בית דין שוגגין ודבר אחר. וכמדומה אני שהאוכל תרומת חמץ בפסח שמשלם בשוגג קרן וחומש ובמזיד פטור מן התשלומין [פסחים דף לא: ולב.] ואוקמה כרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ מותר בהנאה ובמזיד פטור משום דסבר לה כרבי נחוניה בן הקנה, ההיא קשיא ליה, דבמזיד פטור מן התשלומין משום כרת ובשוגג חייב, והך מילתא דהכא לא פליגא מידי אההיא, דאי שוגג הוא בכרת דאחותו ושוגג במלקות דידיה לרבי יוחנן משלם קנס לדברי הכל ואפילו לרבי נחוניה. ואי לא התרו בו מלקות ולא התרו בו בכרת, אלא שאינו שוגג לא בזה ולא בזה לרבי נחוניה פטור דכרת אינה צריכה התראה, ולרבנן חייב אליבא דרבי יוחנן. אבל לריש לקיש לרבנן נמי פטור משום מלקות ואע"ג דלא אתרו ביה. וזה עיקר.
<h2>דף לו.</h2>
במאור דף יג: ד"ה משום. כתוב שם: משום דאית [ליה] למירמא אחריתי עליה וכו'. אמר רב ששת לא קשיא הא רבן גמליאל הא רבי יהושע. פירוש, לרבן גמליאל דאית ליה [דף יב:] חזקה דגופא דאמרינן העמד הגוף על חזקתו בחזקת בתולה עומדת ויש לה טענת בתולים וקנס, ואע"ג דטענינן לה משום קנס למימרא דבתולה הואי, דהוה ליה פתח פיך לאלם וכו'. אמר אברהם: זה אי איפשר, כי העמיד הברייתא הראשונה שאמרה חרשת יש לה קנס כרבן גמליאל, ועלה אמרינן [דף לו.] אימר דאמר רבן גמליאל מהימנא היכא דקא טענה איהי וכו', ולענין קנס מאי טענה איהי איכא. ואי נמי איכא טענתא בינייהו, דאיהו אמר לא מצאתיה בתולה, כי אמרה איהי בתולה הייתי מי מהימנא, והא בריא ובריא הוא, ואמאי אית לה קנס. אלא ודאי אין לנו אלא כלשון הרב ז"ל וכלשון כל רבותי שפירשו כי הראשונה שאמרה יש לה קנס דברי הכל היא, וכשאין ביניהם טענה כי האונס את האשה אינו נותן דעתו אם יש לה בתולים אם לאו דלאו לדם הוא צריך ומסתמא מוקמינן לה אחזקה דבתולה כחזקת כל הנערות. והשניה שדברה לענין טענת בתולים בודאי ההיא רבן גמליאל היא ולא רבי יהושע, דאעפ"י שיש טענה ביניהם ואומר מקח טעות הוא אצלי שלא מצאתי לה בתולים ואנו טוענין לה מוכת עץ היא שאם היתה פקחת היתה היא יכולה לטעון ונאמנת, והמקשה היה סבור כי שניהם מודים בשני הברייתות והוא תירץ כי השניה ר"ג היא ולא רבי יהושע, ושמא הטעה המפרשים הא ר"ג הא רבי יהושע כי היו סבורין הא רבי יהושע ולא ר"ג, ולא היא אלא איידי דאמר הא רבי יהושע אמר נמי הא ר"ג מיהו תרוייהו מודו בהו ר"ג.
<h2>דף לח:</h2>
במאור דף יד: ד"ה בעי רבא. לרי"ף סי' רכא. כתוב שם: בעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי. פירוש, קא מיבעיא ליה כשעמד בדין, ואליבא דרבי שמעון דלא הספיק לגבות פקע האב והוי ממון להורישה לבנה מאחר שעמד בדין. אמר אברהם: זה היה איפשר לולי שהיה לדעת רבי שמעון [דף מא:] ואין הלכה כרבי שמעון, ועוד כי היה לו לפרש בתחלה כששנה הבעיא שהיא כשלא עמד בדין ולדברי הכל, ומפני הקושיא שהוקשה לו בסוף אטו ברא ירית אימיה אבא לא ירית ברתיה הוצרך זה המפרש לומר כן. וכי הוקשה לנו בפירושנו ותירוצנו כי חזר בו רבא מסברתו הראשונה לגמרי כי בתחלה היה סבור אע"פ שלא עמדה בדין קודם שמתה (ה)ממון הוא להורישה ולבנה, והבן תובע קנס אמו ואם יש בגר בקבר בנה יורשה, ולבסוף חזר בו כי לעולם אינו ממון להורישו לשום יורש אלא הכי איבעיא ליה אי פקע אב או לא.
<h2>דף מד:</h2>
במאור דף טז: ד"ה אמר רבי יוסי ב"ר חנינא. לרי"ף סי' רכח. כתוב שם: אמר רבי יוסי ב"ר חנינא המוציא שם רע על היתומה. וכן נראה לי שהוא הדין לאונס, דהם הכי נמי כתב ביה [דברים כב] לאבי הנערה וכו' עד סוף הכל, אלמא מדאורייתא היא ולא מדרבנן. אמר אברהם: דידי עדיפא מדידיה. אם אינו ענין למפתה דמדעתה עבד, לאונס נמי לא מצינן למימר דהא מרבה ליתומה בספרי [ספרי פרשת כי תצא סי' ק"ט (הוצאת מלבי"ם)] מתחת אשר ענה [שם] תנהו ענין למוציא שם רע, דאי לאו דרחמנא רבייה קנסא מקנסא לא ילפינן, ומהאי טעמא לא אקשי ליה מאונס אלא מגופה דמוציא שם רע. וזה עיקר.
במאור דף טז. ד"ה תני שילא. לרי"ף סי' רכח. כתוב שם: תני שילא שלש מדות בנערה. פי' הרי"ף ז"ל בהלכות שלו ופריק כפירוקא דרבא שאני מוציא שם רע דחדוש הוא וכו', ואילו מוציא שם רע לא דיינינן לה כדהשתא אלא כדמעיקרא, וכי היכי דחדית (בה) רחמנא בהא [לטעמיה דתנא דשילא, חדית נמי בבוגרת] כו'. אמר אברהם: איך ידמה רבא נכנסה לחופה וזינתה למוציא שם רע, דהא נכנסה לחופה אחר שהיתה נשואה זינתה והנשואה אינה בסקילה, אבל מוציא שם רע כשהיא ארוסה זינתה וכדמעיקרא דיינינן כשעת החטא, מעתה אין הוכחה למוציא שם רע שיש בו חדוש משנכנסה לחופה ולא נבעלה שאין דומין זה לזה. ושמא דין הוא שנלך בכולן אחר החטא, והחדוש אינו אלא מדברי שילא עצמו דבמוציא שם רע אזיל בתר חטאה ובסרחה ולבסוף בגרה אזל בתר דינא וסהדותא, והיינו דקשיא לן מאי טעמא דשילא בהא, וכאידך תנא איבעי ליה למתני דתני או היא או זוממיה בסקילה, ומנא ליה לשילא האי חידוש בבגרות. אלא ודאי פירוש הרב ז"ל לא יספיק לפי שהחדוש לדבריו על נכנסה לחופה ולא נבעלה הוא, שאע"פ שזינתה לאחר שנכנסה לחופה כיון שלא נבעלה למה אמרה תורה שישתנה דינה מן הארוסה שזינתה, והלא נערה בתולה היא, אלמא חדוש הוא שחדשה תורה בנשואה, מעתה מאין לו לרבא [דף מה.] שחדוש הכתוב במוציא שם רע, והלא בכלן בתר חטאה אזלינן, ואם כן סרחה ולבסוף בגרה למה הוציאה שילא מדברי זה, אבל כך יש לנו לפרש דברי רבא, שאי איפשר שלא יהא חדוש בנערה שהרי נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בחנק והוא חדוש שהרי עדיין נערה בתולה היא, ואם נאמר כי התורה אמרה כי הנישואין משנין את דינה ואע"פ שלא נשתנה גופה וכשעת הדין ראוי לדונה אם כן מוציא שם רע הוא החדוש הילכך דין הוא שנתלה בו החדוש שהרי חידושין הרבה נתחדשו בו, ומכיון שהוא חדוש שנתחדש בו אפילו משבגרה, אבל ארוסה שסרחה ולבסוף בגרה דין הוא שתידון בחנק כדהשתא כעין נכנסה לחופה כי הנישואין והבגרות דין אחד להם לכל דבר להוציא מרשות אב ולמיתת חנק. ואקשי ליה רב הונא בריה דרב יהושע ודילמא כי חדית בה רחמנא וכו', כלומר ואפילו לדבריך שיש בו חדוש, אם יש בו חדוש מעט נחדש בו אנחנו כל כך, ושמא אין בו חידוש כי הדין הוא שנלך אחר החטא בכל מקום ואם כן הא דשילא קשיא דבסקילה איבעי ליה למימר.
<h2>דף מז.</h2>
במאור דף יז: ד"ה הא דתניא. לרי"ף סי' רלז. כתוב שם: הא דתניא כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה וכו' עד וטעמייהו דרבנן שלא כתב לה האב על מנת שתגבה מחיים וכו'. אמר אברהם: איך שבח דברי הרב צרפתי ז"ל שכתב אומדן דעתא שלא כתב לה אלא על מנת שתגבה מחיים, ואם תבעה מחיים ולא רצה ליתן לה עד שמתה הפסידה, ומאי אומדן דעתא יש בזה מחיים אל אחר מיתה. והרב ז"ל השמיטה כי אם בשמתה כשהיא ארוסה היא מיתניא, וענין אחת היא לדברי רבי אלעזר בן עזריה שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה.
<h2>דף נא:</h2>
במאור דף יח: ד"ה אמר אביי. לרי"ף סי' רמז. כתוב שם: אמר אביי אלמנה לכהן גדול חייב לפדותה. פירוש, והוא הדין לממזרת ונתינה לכהן גדול וכו', עד ותירוצא אליבא דאביי הוא. כלומר, לרבא ודאי תנאי היא דלא מתוקם רבי אליעזר כותיה. אמר אברהם: טוב מזה דבין לרבא בין לאביי הא דאמר רבא שאני ליה לרבי אליעזר בין איסור הבא מעצמן לאיסור אחר, ואביי אמר אפילו לרבי יהושע ושאני הכא דהיא נתנה וכו'.
<h2>דף נד.</h2>
במאור דף כ: ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' רנה. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל הלכה כשמואל דאמר הלכה כאנשי גליל, והביא לדבריו ראיות וכולן הן דחויות, כי מה שאמר דבפרק אלמנה ניזונת וכו', עד וראיתי הלכאתא גיבראתא לנגיד ז"ל משום גאוני עולם ז"ל שפסקו כולן ועשו מעשה כרב, ודעתי נוטה לדבריהם. אמר אברהם: אם פסקו קצת הגאונים ועשו מעשה כרב מפני שהן בבבל, ובכל וכל פרוודהא נהוג כרב, אבל באתרא דלא נהוג קיימא לן כשמואל בדיני. ובירושלמי בזה הפרק [הי"ב] רבי חנינה בריה דרבי אבהו קסרין כיהודה, ושאר כל הארצות כירושלים. ובפרק אלמנה ניזונית [ה"ב] ר' זעירא ורב יהודה בשם רב התובעת כתובתה בבית דין אבדה מזונותיה, אמר רבי יוסי ובלבד מן השופי אבל מאונס לא, כהדא ארמלתא דרבי אבדימוס [רמו בה ואמרו] לה רבי אבא בר כהן בעי לך, תבעה כתובתה ואבדה מזונותיה, מן דאיתידעין מיליא אעלון עובדא קומי רבי יוסי וחזרה למזונה. ואם בני העולם היו יכולין לפטרה כאנשי יהודה אפילו היתה האשה זאת מאנשי גליל כך היו מחמירין בה שאפילו תביעת כתובתה ברמאות לא יזיק לה ואפילו סלקוה ממזונות החזירוה, מעתה כל יתומים שבעולם למה מניחין להתפרנס מנכסיהן, יתנו לה כתובתה ויוציאוה, ומה תועלת יש ליתומים בהיותה עמהם וניזונת מהם, והלא אם ראויים ליורשה, אע"פ שתטול כתובה, אם לא תנשא אף הם יורשים אותה, ואם תרצה להנשא הרי היא גובה ומזונותיה אצלה מן הריוח, ואין ריוח בעולם שלא יהא ספק, והמזונות ודאי הפסד. אלא ודאי פוק חזי מה עמא דבר וכל העם נהגו כאנשי גליל, ולשון משנתנו כך היא כאנשי גליל אלמנה ניזונית מנכסי יתומים, ולא מצינו נוסחא מעולם שונה הניזונת דיהודה. ואם לא היתה הלכה רווחת לא אשתמיט חד ספרא ולכתוב הנזונת. ומעיקר התנאי כל ימי מיגר אלמנותיך [דף נב:] ובני יהודה הוסיפו על התנאי, והם המשנים, וכל מי שירצה לנהוג כדבריהם עליו להביא ראיה, וסוף סוף פוק חזי מה עמא דבר. וכשאנו מחפשין כל המשניות הולכות על דרך אנשי גליל אלמנה מן הנישואין מוכרת שלא בבית דין מפני שיש לה מזונות [דף צז.] ואי ס"ד שהיורשים יכולין לסלקה כל זמן שירצו כי יש לה מזונות מאי הוי, הלא ברשותם היא, שאם רצו מפייסין אותה מה שמכרה לכתובתה, והיא צריכה בית דין, וכן מה שאמרו [דף צז:] כותבת אלו למזונות מכרתי ורבי יוסי אמר מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה, אלמא בדידה תליא מילתא, וכן מה שאמרו [דף קז:] האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים באתה ואמרה מת בעלי רצתה נזונית רצתה גובה כתובתה, אלמא בדידה תליא מילתא. ותו לא מידי.
במאור דף כא. ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' רנז. כתוב שם: רב כהנא מתני וכן בלקיט. כתב הרי"ף ז"ל [ושמעינן מינה] דמאן דמגרש לאנתתיה מדעתיה דנפשיה אין שמין לה מה שעליה. עד הילכך לא שנא הכי ולא שנא הכי לעולם שמין. אמר אברהם דברי הרב ז"ל הם העיקר, כי למישקל ולמיפק באלמנה שייך שהיא נוטלת ויוצאת, שהיא ברשות עצמה לצאת. ועוד מה יש לנו להוסיף על מה שאמרו רבותינו שלא דברו אלא באלמנה. ואם לכאורה כשמואל רהיטא אין לנו להוסיף מדעתינו זולתי מה שהוסיפו הם.
<h2>דף נו:</h2>
במאור דף כב: ד"ה כל הפוחת. לרי"ף סי' רסו. כתוב שם: כל הפוחת ואפילו בתנאה. וקשיא לן עלה הא דאמרינן לעיל [דף נו.] בגמרא טעמא דכתבה ליה, הא על פה לא, ולהלן [דף נו:] נראה כי תנאי על פה הוא פחות מכתיבה וכאן נראה שהוא גדול ממנה וכו'. אמר אברהם: ובמה נראה שהוא גדול ממנה, אדרבה מדקאמר: אפילו שמע מינה שהתנאי פחות מן הכתיבה, והכי קאמר לא מיבעי' כותבת דודאי פחית אפילו בתנאי על פה דלא מצי פחית לה דלא מקיים תנאיה אפילו הכי בעילתו היא זנות משום דלא סמכא דעתא על תנאי בית דין סברה כיון דאתני בהדאי תו לא מגבו מיניה.
<h2>דף נח:</h2>
במאור דף כג: ד"ה המותר. לרי"ף סי' רעא. כתוב שם: המותר רבי מאיר אומר הקדש, מותר אימת קדוש וכו'. כללא דשמעתא הא דתנן המקדיש [מעשה] ידי אשתו וכו' עד סופה במעלה לה מזונות [ואין מעלה לה מעה כסף, או בשאין מעלה לה כלל, לא מזונות ולא מעה כסף וכל שתשאר ממזונותיה נקרא מותר]. אמר אברהם: [תימה גדולה יש במה שכתב כאן סופה כשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף וכל שתשאיר ממזונותיה נקרא מותר]. זו היא דרך אחרת, ושמא היא מוצאת מן הירושלמי, דגרסינן התם [ה"ה] רבי מאיר אומר קדש הקדש כשלו, רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין חולין כשלה, כלומר מפני שהוא שלה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו [ב"ב דף פח.] משמע דטעמיה דרבי יוחנן הסנדלר לאו משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דשמא לא סבירא ליה הכי אלא משום שאינו שלו, ריש לקיש אמר במותר מחמש סלעים פליגין דמוקים לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף וכו' מ"מ שמועה זו אינה אלא במעלה לה מזונות ואין מעלה לה כסף מפני מחלקתו של רב אדא בר אהבה, ומאי מותר, מחמש סלעים שהן מעשה ידיה, ומאי דקאמר נמי תנא סופה והוא הדין לרישא תנא רישא והוא הדין לסופה, הנה לדבריו שוים הם, אם כן הא דהוי בה רב פפא במאי אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש, נימא משום דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה דהא רב הוא דאמר הכי אלא על כרחיך יש לנו לומר משום דפלגינהו דאי במעלה זה כזה ומשום דיכולה לומר איני ניזונת ליערבינהו: המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה, המותר רבי מאיר אומר הקדש וכו', אלא לאו שמע מינה מדפלגינהו רישא בחד עניינא וסופא בחד עניינא. ואיפשר דלענין דינא נמי פליגי אהדדי, שלמעשה ידיה הוא יכול לכופה, ואם אינו יכול לכופה מכל מקום כל זמן שהוא זנה משועבדת היא לו, אבל במותר אינה משועבדת לו, אלא אם יש שם מותר יקח ואם לאו אינה משועבדת משום הכי פלגינהו מהדדי. ואע"ג דלענין קדוש ואינו קדוש חד דינא אית להו, ואי איפשר דלרבי יוחנן הסנדלר במותר הוא דפליג ואמר שהוא שלה לפי שאינה משועבדת לו אבל בעיקר מעשה ידיה לא אמר. ואם טעמו של רבי יוחנן הסנדלר משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שניהם שוין, וסוף דברי רישא אפילו במעלה לה מזונות לדעת רב וסופה בשאין מעלה לה מעה כסף, ומותר קדוש לרבי מאיר לאחר מיתה, וכבר פרישנא אמאי פלגינהו מהדדי. ולרב אדא ולריש לקיש רישא בשאין מעלה לה מזונות, וסיפא במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף ופליגי רבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר במחיים, רבי מאיר סבר מותר תחת מזונות ומחיים קדוש כשלו, ורבי יוחנן הסנדלר אומר חולין, או משום דסבר מזונות תחת מעה כסף כשלה, או משום דהוי דבר שלא בא לעולם ואפילו לאחר מיתה נמי אינו קדוש ומשום דאמר שמואל דאפילו בלאחר מיתה נמי פליגי שמעינן דטעמיה דרבי יוחנן הסנדלר משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הוא ומשום הכי אקשינן דשמואל אדשמואל. וכן הדרך הישר.
<h2>דף סג:</h2>
במאור דף כז. ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' רפג. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל הדין הוא דינא דגמרא במורדת וכו' עד ותמה הוא שאין מורדת המפורש דינא בגמרא בזו דהא אמרינן היכי דמי מורדת כגון דאמרה בעינא ליה [ומצערנא ליה] וכו'. אמר אברהם: הלא מצינו בגמרא [דף סג:] נמי דינא דמורדת מחמת מיאוס, דכלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא וכולה מילתה כדאיתא במורדת מחמס מיאוס היא, דאי במורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אין לה לא בלאות ולא שום דבר ואפילו כל נכסי מלוג וכל נכסי צאן ברזל ולרבי יוסי דאמר אפילו תפול לה ירושה הכל פוחתת והולכת, ואין לה שיעור לשהות את גיטה אלא שנה או שנתים כל מה שתאריך שיעור כתובתה ומשם ואילך כל מה שירצה הבעל שהרי היא רוצה לעמוד עמו דהא אמרה בעינא ליה, אלא ודאי למי שאמרה מאיס עלי אמרו הפסידה בלאותיה קיימין ולא הפסידה, ובמסקנא אמרינן השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אי תפסה לא מפקינן מינה וכו' ומשהינן לה תריסר ירחי שתא [א]גיטא וכו' ובמתיבתא אתקינו מאי דאתקינו, אבל במורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה לא תיקנו מידי, וכבר אמרו הלכה נמלכין בה, כלומר אם תרצה לעמוד עמו להיות פוחת והולך אז תצא לאלתר בלא כתובה, ועושין לה כדבריה אם ירצה הבעל לעמוד עמה, ואם הוא לא ירצה לעמוד עמה והיא רוצה מגרש אותה ובאותו הפחת שפחתו לה עד אותו יום והשאר נותן לה.
<h2>דף עג:</h2>
במאור דף לג. ד"ה איתיביה. לרי"ף סי' שיג. כתוב שם: איתיביה מודים חכמים לרבי אליעזר וכו' וקשיא לן אמאי לא אותביה אביי לרבא מקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאה וכו', עד ותיובתא דאותבינן בגמרא מברייתא דמודים חכמים לר' אליעזר קשיא ליה לרב ז"ל וכו'. אמר אברהם: כבר הצלנו דברי הרב ז"ל, דמדקתני בברייתא וגדלה אצלו משמע שהיתה רגילה אצלו בביאה כדאמרינן ביבמות [דף קיא:] יגדלו זה עם זה ומשמע ליה בביאה, ותכף שגדלה בא עליה, לתנא קמא אמרינן כי לשם קידושין בא עליה ורבי אליעזר פליג עליה, אלמא אפילו בטעות אשה אחת פליגי, ובמימרא דלעיל [דף עג.], דהיא פלוגתא דרב ושמואל, לא קתני אלא הגדילה ועמדה ונשאת ושמא לא בעל אלא לאחר שגדלה. ומה שאמר: כי ממה שגלינו דעתנו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים אידחי ליה מה שכתב הרי"ף ז"ל בפירוש שמועה זו. אמר אברהם: חס ושלום שידחה פי' הרב ז"ל ממקומו, ועוד כי מעיינינא להו במיליה משכחנא לה ובלא טעמא דכי כנסה ובעלה מאי טעות שתי נשים איכא לגבי קטנה, בשלמא לענין תנאיה איכא למימר כיון דכנסה ובעלה ולא הזכיר תנאיה משמע דאחוליה אחליה ולשם קידושין בעל, אבל לענין קטנה כי כנסה ובעלה לכי גדלה מאי הוי ונימא על דעת קידושין הראשונים בעל דמאי הוה ליה למימר, ולענין פירוש הרב ז"ל ניחא שאם בעל כשהיא קטנה בשחרית ולערב מלאו ימיה ובעל, כיון דליכא שהות בין מעשה קטנה למעשה גדולה ולא פירש שום דבר ודאי ע"ד המעשה שעשה בשחרית עשה זה של ערבית ואינה צריכה ממנו גט ואפילו הכי פליג והיינו קושיא דאביי מברייתא כדפרישנא דגדלה אצלו משמע כל שעה רגילה אצלו. ועוד לדבריו החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו מאי משמע החזירה לנישואיו דילמא ההיא נמי הכי קאמר אירסה כשהיא קטנה וכנסה וגדלה אצלו. אי משום דאיכא ברישא השיאה אביה, אם חזר ואירסה משנתגרשה לאו החזירה הוא. ותו לא מידי.
<h2>דף עה.</h2>
במאור דף לה. ד"ה היו בה מומין. לרי"ף סי' שטו. כתוב שם: היו בה מומין ועודה בבית אביה, מאי אמרת אין אדם [מיפייס] במומין הויא חדא במקום תרתי וכו', עד וניחא לו הני תרתי חדא היא, דכיון דכל חדא וחדא צריכה לחברתה דבחדא מינייהו לא מיפסדא כתובתה אלא אם כן חברתה עמהם וכו'. אמר אברהם: צריך אני לברר דבריו ולהאיר אותן, ושתיהן אינן צריכות זו לזו כמו שאמר, אלא כאן נמצאו וכאן היו צריכה לאין אדם ניפייס במומין, שאם ראה וניפייס כי אמרינן כאן היו מאי הוה, הלכך אין חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו מבטל להני תרתי.
<h2>דף עו.</h2>
במאור דף לה: ד"ה המחליף. לרי"ף סי' שטז. כתוב שם: המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה וכו'. כללא דשמעתא וכו', עד ודייק נמי מכלה בבית חמיה שכיון שנשאת הרי היא כממונו וכו'. אמר אברהם: לא ביאר מה יש בין רב יהודה לדברי רמי אחיו [דף עו.] והלא שניהם מטילין הראיה על בעל החמור. במאור שם ד"ה והוי יודע. כתוב שם: והוי יודע דהא דשמואל שייכא בדרב ששת [ב"מ דף מז.] דאמר פירי עבדי חליפין וכו'. אמר אברהם: כבר בארנו בזה במקומו ואין כאן לחוש לדבי רב ששת, שאין כאן פירי כלל.
<h2>דף עט.</h2>
במאור דף לח. ד"ה פירות התלושין. לרי"ף סי' שכב. כתוב שם: פירות התלושין מן הקרקע וכו'. כתב הרי"ף ז"ל וקיימא לן כרבי שמעון וכו', עד ונראה שעל זו הגירסא סמך הרי"ף ז"ל וכבר דחאה הנגיד רבי שמואל הלוי ז"ל וכתב דלית הלכתא כרבי שמעון ונראין דבריו. אמר אברהם: אנו כבר כתבנו בחבורנו על דברי הרב ז"ל וסיענו את דבריו ממקומות אחרים הרבה, ואין לנטות מהם.
<h2>דף עט:</h2>
במאור דף לח. ד"ה אמר רב נחמן. לרי"ף סי' שכב. כתוב שם: אמר רב נחמן עיילא ליה גלימא וכו'. כיון דקיימא לן כרב נחמן בדיני וכו', עד ומה שפסק הרי"ף ז"ל בענין זה לא נראה לי. אמר אברהם: אף אני הקשיתי זו על הרב ז"ל בפי' כתובות והקשיתי מדבריו על דבריו, אני סובר כי מה שדקדק רב שימי בר אשי [דף קא.] מדברי רב כהנא שמע מינה עיילא ליה גלימא קרנא האוי, כלומר מדאמרינן ולא בלאות לשניה והם נכסי מלוג מכלל דלכשרה אית לה שמע מינה קרנא האוי סבירא ליה לרב שימי בר אשי דבלאותיה בלחוד קאמר שמואל [שם] דבלא להו בעל, וקאמר דשניה לא משלם לה בעל משום קנסא אבל כשירה משלם לה, אלמא קרנא הוי ושלא כדין בלנהו בעל, ומשום הכי אקשו עליה והאמר רב נחמן פירא הוי, ואמרינן ההיא פליגא אהאי מימרא דרב שימי דקא יליף מדרב כהנא דאמר שמואל דקרנא האוי, ואליבא דרב פפא דמפרש למילתיה דשמואל הכי, מיהו הני מילי היכא דליתנהו דבלנהו בעל, דבהא ודאי פליג רב נחמן דלדידיה אפילו לכשירה נמי לא משלם דכדין בלנהו, ולדעת רב נחמן הא דשמואל אפילו בדאיתנהו קאמר ולא בלאות, ובדאיתנהו דכולי עלמא לא פליגי דכי נפקא שקלא להו בכשירה, ולכשילבשנה אז יצאו הפירות ממנה, ואם לא ילבשנה אין שם הפירות, לא צמחו ולא נגמרו הפירות, וכשתצא האשה יצאו נכסיה עמה בכשירה, אבל בשניה לא אפילו איתנהו לבלאות קיימין לא שקלה להו משום קנס, ובנכסי צ"ב בין איתנהו בין ליתנהו שקלא להו, הלכך איתה לדרב נחמן ואיתא לדרב כהנא אמר שמואל, ולעולם נכסי מלוג בין קרקע בין בגדים ברשותה קיימי ושקלה להו כדאיתנהו ונפקא, דזהו האמת והישר דרב נחמן לא פליג אמימריה דשמואל אלא אמימריה דרב שימי בר אשי ואליבא דרב פפא כדפרישית. מ"מ מה שכתב הרב ז"ל באילונית בנכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה, הא ודאי פליגא אדרב נחמן דכיון דפירא הוי ואמרינן ולא בלאות פירות כי בלנהו לא משלם ולא מידי. ודרב פפא אדרב נחמן ודאי קשיא הא דאילונית בדליתנהו, ונ"ל דכרב פפא עבדינן דהוא בתרא, ואיהו מסברא דנפשיה פריש לה למילתא דשמואל. ואפשר לומר דרב פפא לא פליגא אשאר נשים דבודאי מכסה להו ואזיל עד דבלי, מיהו לגבי אילונית, כיון דמחילה בטעות הוא, כי מחלה ליה פירא דלא מכליא בהו קרנא, אבל בלאות דמכליא בהו קרנא לא מחלה ליה. וכי אמרינן דרב נחמן פליגא, אדרב שימי בר אשי בלחוד הוא דאמרינן דהא פשיט מדרב כהנא דגלימא קרנא הוי ולא מכלה לה, מיהא אליבא דהלכתא לא פליגי רב נחמן ורב פפא ולא מידי בכשירה. ואני כותב כדברי הרב ז"ל כי הוא פושט בשאר פסולות כדין אילונית וכמימריה דרב פפא, אלמא כדרב פפא נקיטינן. זה שנראה לי וערב לי מאד.
<h2>דף פג.</h2>
במאור דף מא: ד"ה אמר אביי. לרי"ף סי' שכח. כתוב שם: אמר אביי נשואה ידו כידה וכו', עד וכן מה שכתב הרב ז"ל הלכתא מגופה של קרקע קנו מידו בין בעורר על קנינו בין בעומד על קנינו, אין אנו רגילין לפרש כך, בעורר ובעומד, אלא בעורר על השדה ובעומד בה. אמר אברהם: אם איתה להאי פירושא כפירוש הרב ז"ל איכא למילף מדרב יוסף כדפריש לה אביי דבקנו מידו מפלגי בין בעורר בקנינו לעומד, דהיכא דלא ערער איהו ושכיב זכי ליה האיך מכלל דהיכא דלא קנו ושכיב ולא ערער עד סילוקו ואתי האיך וזכי בההיא ארעא ירתיה נמי מצו למטען מדין ודברים סליק נפשיה, אבל אי טענינן להו לא ידענא.
<h2>דף פג:</h2>
במאור דף מא: ד"ה צריכא. לרי"ף סי' שכט. כתוב שם: צריכא דאי כתב לה פירי פירות ולא כתב לה עד עולם הוה אמינא פירי פירות הוא דלא אכיל אבל פירי דפירי פירות אכיל וכו' אלא לאו לרבויי פירא דפירי דפירא. אמר אברהם: לא, כיון דנחית לדרי כי אמר עד עולם אפירי דפירי פירי קאמר.
במאור דף מב. ד"ה רשב"ג. לרי"ף סי' שכט. כתוב שם: רשב"ג אומר אם מתה יירשנה אמר רב הלכה כרשב"ג. הרב אלפסי ז"ל צוה לתקן בנוסח ההלכות דלית הלכתא הכי דקיימא לן תנאי ממון קיים וכו', עד שאני הכא דירושה ממילא קא הויא ולאו כל כמיניה דעקר לה. אמר אברהם: הרב ז"ל חזר ממה שכתב תחלה תנאי שבממון הוא וקיים ופסק כרשב"ג, ואני כבר כתבתי מסעדים הרבה, ואין לדחותה בזה הנזכר פה כי אם היא ירושה ממילא מאי הוי, והלא אמרו [דף פג.] נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה, וכן אמרו [שם] אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו, וזו מדבריהם אמאי אין שומעין לו, אלא משום דאיכא למימר דלא ידע דנחול דמי יימר דהיא מתה תחלה ופטומי מילי הוא. והכי נמי אמרינן [ב"מ דף נא:] גבי אונאה כדאמרינן. ועוד כי ירושת אשתו דבר שלא בא לעולם הוא, כמי שאמר לאביו לא אירשך, שאין מועיל בו שום תנאי, וכך פירשו בירושלמי [פ"ט ה"א] הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו שהתנה על מה שכתוב בתורה בתנאי גוף אבל בתנאי ממון תנאו קיים וזה לא תנאי ממון הוא אלא שבסוף הוא זוכה בהם, כלומר אין ירושתו אלא לאחר מיתתה, נמצא שהוא מתנה עכשו על דבר שלא בא לעולם, כמי שמתנה על ירושת אביו. והלין דכתבין אין מיתת בלא בני תהדר דאייתית לבי נשא, במה שכותב האב לבתו הוא, כמי שאמר אחריה לבני, מאי קאמר, אחריה ליקני בעל לא ליקני. כך כתבתי אני זה שנים ועשרים שנה.
<h2>דף פה.</h2>
במאור דף מג. ד"ה ומה שכתב. לרי"ף סי' שלג. כתוב שם: מה שכתב הרי"ף ז"ל בעובדא דההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי וכו' עד סופה, אלא מסתברא [לן] [ד]שאני דין תפיסת פקדון משאר תפיסות, כיון דברשותיה דמריה מחית, ומשום הכי אצרכה רב נחמן לדידה לאיתויי סהדי דתפסינהו מחיים, לא שנא איכא סהדי ולא שנא ליכא סהדי, לא שנא מלוגא דשטרי ולא שנא כל מילי. אמר אברהם: הלא זה הדבר ששגג בו בבבא מציעא, ובודאי בשאר דברים מהני לה מיגו, אבל במלוגא דשטרי סהדי הוו דאפקדינהו גבה, אבל לא ראה הוה, ובמילי אחריני איכא למימרא מיגו דיכול למימר החזרתים לך אבל בשטר אי אמרה החזרתים לך תו לא מצית למגבא בהו מידי ואינהו לא חזי לגופייהו אי קלתינהו אפסדא נמי לממונא דילה הילכך ליכא משום מיגו, מיהו אי לא הוו עידי פקדון יכולה למימר מתנת שכיב מרע נתנם לי דלא מיחסרה כתיבה ולא שום ראיה, דהא קיימא לן כרבא דאמר [ב"ב דף קעג.] אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה למסירתו אבל תפיסתו זו היא ראיה שלהן, ולא מיחוורא האי גירסא, דאי סבר דאין אותיות נקנות במסירה כי אמרה מתנת שכיב מרע נתנם לי לא כלום הוא, ואמאי מהימנא, והא אין כאן מיגו כלל כדאמרן, הילכך אין במלוגא דשטרי שום מיגו כלל, ואע"ג דליכא עידי פקדון, וכבר חיברתי בזה חיבור גדול בחבור ההשגות.
<h2>דף פז.</h2>
במאור דף מז: ד"ה מנכסים. לרי"ף סי' שמח. כתוב שם: מנכסים משועבדים כיצד כו'. כתב הרי"ף ז"ל ואע"ג דכתב לה (בעלה) נאמנות לא תפרע אלא בשבועה וכו' עד סופו, זהו הפסק שראוי לסמוך עליו. אמר אברהם: כבר עברו שלשה שנים שכתבתי זה.
<h2>דף פט.</h2>
במאור דף מח: ד"ה הוציאה גט. לרי"ף סי' שנא. כתוב שם: הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. אסקא הרי"ף ז"ל כשמואל ואוקמה למתני' במקום שאין כותבין כתובה. ואנן קשיא לן האי פיסקא וכולה. אמר אברהם: גם אני הקשיתי עליו בהשגותי, עד שראיתי כי זאת היתה בחזרותיו, וסמך על אותה סוגיא שאמרו בבבא מציעא [דף יז.] בענין כתובה, מיהו הני מילי מנה מאתים, אבל תוספת אין לה עד דמפקא כתובתה, דאע"ג דקיימא לן [דף נד:] תנאי כתובה ככתובה דמי, הני מילי לענין הנך דמנינן פרק אע"פ [שם] מ"מ לא מנינן הא בהדייהו שמעינן מינה דבהא לא אמרינן, זהו תורף חזרתו, ולא נתברר מדבריו כל הצורך כי מה שאמרו גט גובה עיקר אבל לא תוספת שמא כשיש ביניהם טענת פרעון, דלגבי מנה מאתים הוי הגוף בשטר אבל לענין תוספת לא, אבל היכא דליכא בינייהו טענת פרעון איבעיא למיכתב ליה תברא לא ידעינן אי מציא למיכפיה למפרעה, והספק שיש לי על דבריו בזה מפני שראיתי שהביא בהגהה [רי"ף ב"מ סי' רעא דף י: וע"ש במלחמות] דברי אביי [ב"מ דף יז:] שנאמרו בענין הטוען אחר מעשה ב"ד והביא גט גובה עיקר וכו' אך לא מחיק מן הגירסא מה שכתב על המשנה אמר שמואל במקום שאין כותבין כתובה והלכתא כותיה, על כן אני מסופק אולי נתפוס דברי רב בגט גובה עיקר במקום שיש שם טענת פרעון וסומכין על קריעת הגט, אבל במקום שאין טענת פרעון גובה הכל על ידי שובר או שמא אינה גובה לעולם תוספת אלא בשטר, ואין סומכין על שובר, ואם תאמר הא אסיקא בבבא בתרא [דף קעא:] דכותבין שובר, דילמא הני מילי בחוב אבל בכתובה לא, ומסתברא הכי מדאמרינן התם הכי נמי מסתברא דכותבין שובר דאי אמרת אין כותבין שובר אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי, והאי טעמא לא שייך אלא בבעל חוב.
<h2>דף צו:</h2>
במאור דף נו. ד"ה רבי יוסי. לרי"ף סי' שסח. כתוב שם: רבי יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה. ירושלמי [ה"ג] בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה על פה אומרת למזונות מכרתי. אמר אברהם: כתב הירושלמי ואיך לא כתב פירושו כי היפוי כח שיש לה במכירתה למזונות כנגד מלוה על פה אינה אלא שחוזרת וטורפת מה שמכרה לצורך כתובתה וכשהוקר המקח שכך העמידוה במקומה [בירושלמי שם], ואילו כנגד מלוה בשטר אם מכרה למזונות הם קודמין לה ומוציאין מידה הדמים ועכשו שמכרה לכתובתה היא קודמת להם. כל זה לפי הירושלמי. אבל לפי הגמרא שלנו כל היפוי כח שלה כנגד היתומים הוא, ולפי הירושלמי אינו אלא כנגד בעלי חובים אחרים. ונראה לי כי מה שאמרו שם אם הוקר המקח שהיא חוזרת וטורפת לכתובתה אין סומכין עליו שהרי לא חלקו בזה בגמרא שלנו [דף צז.] אלא שיירה אין לא שיירה לא ולפיכך לא כתבו הרב ז"ל. ומה שכתב הרב ז"ל במוכרת עד כדי כתובתה והקשה ותירץ לא נראה לנו לא הקושיא ולא התירוץ וכבר כתבנו כל זה בהשגותינו באר היטב.
<h2>דף צט.</h2>
במאור דף נז: ד"ה איכא דאמרי. לרי"ף סי' שעד. כתוב שם: איכא דאמרי וכו'. הרי"ף ז"ל פסק בדאמר ליה זבין לי כורא ואזיל וזבין ליה ליתכא מעביר על דבריו הוי וכו'. אמר אברהם: מה שכתב הרב ז"ל בזבין לי כורא ואזיל וזבין ליה ליתכא דסוגיין מעביר על דבריו הואי, אני איני יודע ורואה הסוגיא הזאת אלא בהפך וכמו שכתב בעל החיבור הזה, וכך פסק רבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר בשער ו' דין ה'.
<h2>דף קא:</h2>
במאור דף ס: ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' שפא. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל בהאי פירקא דגרסינן בנדה [דף יב:] כל אשה שאין לה וסת אסור לשמשה, ותמה הוא לנו מה שפירש ומה שפסק הן עיוותיה והן תיקוניה בשלש שלש פעמים ושמתגרשת מעוותיה ומהיכא נפקא ליה האי פירושא. אמר אברהם: כבר הצלנו דברי הרב ז"ל מן הטענה הזאת בספר בעלי הנפש בשער הספירה והבדיקה שחיברנו חבור יפה. ומה שכתב כי לא כתב הרב ז"ל לפי הסוגיא רק הלכה למעשה לפי מה שנוהג בזמן הזה שאין לנו אשה עסוקה בטהרות ואין לנו לחוש אלא בעסוקה בטהרות או ברואה מחמת תשמיש, וכפי מה שפירש הרב ז"ל בדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס הוא המנהג שנוהג עכשיו באשה שאין לה וסת אע"פ שאינה עסוקה ובשלשה פעמים של בדיקה זו מתוקנת אם לא תראה, וכבר כתבנו כל הצורך בחיבורנו, וכללו של דבר: אין עכשיו אשה שצריכה בדיקה לפני תשמיש אם לא ראתה דם סמוך לתשמיש דשמא בשעת תשמיש היה דם, וההיא ודאי משמשת בעדים אחד לו ואחד לה ובודקין אותו לאחר תשמיש, ואם נמצא בהן דם בודקין גם כן עוד עד שלש פעמים, ואם נמצא בהם כך הרי היא מוחזקת ברואה דם מחמת תשמיש, ואם בדקוה שלשה פעמים ולא ראו שוב אין בודקין. ולולי דברי הרב ז"ל מה היינו עושים באשה שאין לה וסת ורואה דם סמוך לתשמיש, והוא הוא שמסר לנו דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס לתיקוניה ולעוותיה בשני עדים אחד לו ואחד לה שבודקין שלשה פעמים לאחר תשמיש, האריך עלינו את הדרך תנוח נפשו בעולם שכולו ארוך ואילו לבעל החיבור הזה לא היינו חוששים לכלום והקלקולים בספק.
<h2>דף קט.</h2>
במאור דף סג: ד"ה הלכה. לרי"ף סי' שצה. כתוב שם: הלכה כמותו וכיוצא בו, פירוש התנא שמכריע כדבריו, כגון רבן יוחנן בן זכאי בדברי חנן וכגון רבן גמליאל בדברי אדמון נקרא כיוצא בו. אמר אברהם: כבר פירשתי כיוצא בהן לכולן פירוש יפה ונאה, אבל במה שכתב הרב ז"ל רבי יוסי ב"ר יהודא דקיימא לן כתנא דידן בזה לא השויתי עמו וכבר כתבתי זה בחבור השגותי עליו.
